דמיינו שנייה את שנות ה-80: מוזיקה אלקטרונית משובחת, הסרט הפופולארי הוא "אבא גנוב" וילד ג'ינג'י לומד שברים.
וככה התחיל בבית ספר (כיתה ד) שיעור שברים:
שבר זה 1 במונה ו2 במכנה וזה בדיוק כמו 1 לחלק ל2 וקיבלנו חצי. בקיצור, "למדנו שברים", לא "הבנו מה זה שברים"
איך מלמדים שברים – שלב א'
תריצו 30 שנה קדימה, וככה אותו ילד ג'ינג'י מלמד מחוננים בכיתה א' שברים (שזה הזמן האופטימלי, לידיעת שר החינוך):
אני נותן להם את דף העבודה הבא, לא מסביר להם כלום, אפילו לא כותב בכותרת מה צריך לעשות, רק אומר להם שזה דף עבודה בנושא שברים ושהם ימלאו אותו.
תוך כדי אני שואל כמה שאלות מנחות
- האם ה 3 רבעים המשולשים באמצע השורה התחתונה שווים ל3 רבעים (המלבנים הכחולים)?
- יש את ה3 שישיות של המלבנים האדומים – למי הם עוד שווים?
- ושני השלישים האדומים בשורה העליונה – למי הם שווים
- מי מכל השברים הוא הכי גדול? ומי הכי קטן
הבסיס לשיטה הם העקרונות הבאים:
- הלימוד נובע מתוף נסיון למצוא את ההגיון לבד ולא בצורה מכנית
- הלימוד הוא ע"י הצגת שאלות ולא ע"י לימוד טכניקה
- השיטה המומלצת ביותר ללימוד היא השיטה הויזואלית,
איך מלמדים שברים – שלב ב'
אחרי דף עבודה מספר 1 – אני בדר"כ נותן את דף עבודה מספר 2 כדי שילדים יבינו שהם שקל "לנהוג" בנושא
הדף השלישי הוא המורכב – כי צריך לבצע בו חשיבה שהיא לא טכנית
פה האתגר הוא מה עושים עם הצורות שיש בהן משולשים. איך "אוכלים את זה?"
בדרך כלל הדיון (ואני מזכיר שאני מלמד את זה ילדים בכיתה א) הוא איך ניתן לפשט את הבעייה, כשהרמז הוא – לחלק את הריבועים למשולשים ואז התשובה מופיעה בקלות.
שאלה למתקדמים בתום המילוי של הדף – אם היינו מאחדים את כל הצורות לצורה אחת – איזה שבר היה מיוצג בה? (ופה נדרשת חלוקה של משולשים גם לצורות האחרות)
